<h1>ספר התרומות שער ז' חלק ב'</h1>
<h2>דף לה:</h2>
עד עתה דברנו כשתובעו חטים והוא משיבו שעורים, אבל אם טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן, הרי זו הודאה ממין הטענה וחייב. וכן פסק רב נחמן בפרק שבועת הדיינין [שבועות מ' ע"א]. ואמר רב ענן אמר שמואל [שם ע"ב] טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים. כלומר, שמהר דבריו לשתק התובע שלא ישלים תביעתו והערים כדי לפטור עצמו משבועת התורה. אם כמערים חייב ואם כמתכוין, כלומר, שעשה הודאתו כמתכוין להודות לפי תומו מה שיש לו אצלו, הרי זה פטור, דהוה ליה מה שטענו לא הודה לו ופטור. וכן הלכתא. וכן אם אמר לו התובע כור חטים יש לי בידך, אמר לו הנתבע כן, חזר ואמר לו כור שעורים יש לי בידך, אמר לו אין לך בידי שעורים, הרי זה פטור, ואין זה מודה מקצת עד שיאמר לו בבת אחת כור חטים וכור שעורים יש לי בידך, וכן כל כיוצא בזה. וכן סברת הרב אבן מגש ז"ל, דכיון דהודה לו בחטים קודם שיתבענו בשעורים, נמצאת אותה הודאה שאינה באה על הודאה במקצת, וטענת שעורים טענה אחריתי היא בפני עצמה ואינה מתחברת עם הראשונה. והרבה ראיות כתב בזה בפירושיו. וכתב הרב ר' משה ז"ל שאם טען חטים יש לי בידך, והוא משיבו איני יודע אם שעורים או חטים אני חייב לך, הרי זה נשבע היסת שאינו יודע ומשלם שעורים, וכן כל כיוצא בזה. ועל מה שפסק שמשלם שעורים יש להקשות מיהא דגרסינן בפרק המניח את הכד [ב"ק ל"ה ע"ב] דקתני אילימא דקאמר ניזק בריא וקאמר מזיק שמא. פר"ש שמא גדול הזיק שמא קטן הזיק. אכתי לימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן דאמר טענו חטין והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים. דאלמא אפילו בא בשמא הנתבע, אפילו הכי פטור מדמי שעורים. ואולי בבא לצאת ידי שמים כתב דבריו.
וכן אם אמר לו כור חטים [לי בידך] והודה לו בשעורים פטור, ור"ג מחייב. ולית הלכתא כותיה, דכרבנן קיימא לן, דהא תניא [שבועות ל"ט ע"ב] כי כתיב כי הוא זה חד למודה מקצת הטענה וחד למודה ממין הטענה. וגרסינן בבא קמא [ל"ה ע"ב] דמאי פטור פטור אף מדמי שעורים, שכיון שהתובע לא תבעו בשעורים ותבעו בחטים, הוה ליה כאילו אמר ליה התובע יודע אני שאין לי בידך שעורים, והוה ליה כאומר לחבירו בבית דין מנה לך בידי ואמר לו האחר אין לי בידך, שאין בית דין מחייבין אותו ליתן לו כלום, דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. והוה ליה כאומר לחבירו כתבתי ונתתי לך שדה פלוני, והוא אומר לא כתב ולא נתן לי, דאמרינן בגיטין בפרק השולח [מ' ע"ב] דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אך אם תפס התובע דמי השעורים שהודה לו, אין מוציאין מידו. וראיתנו מההיא דגרסינן בפרק המניח את הכד [ב"ק ל"ה ע"ב] אמר רבה בר נתן טענו חטים והודה לו בשעורים פטור. ומקשינן תנינא חדא זימנא. ומתרץ אי מהתם הוה אמינא פטור מדמי חטים וחייב בדמי שעורים, קמ"ל שפטור אף מדמי שעורים. ותו גרסינן התם היו שנים אחד גדול ואחד קטן והמזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן, והמזיק אומר לא כי אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן, המוציא מחבירו עליו הראיה. ודיקינן הא לא מיתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק, ואמאי חטים ושעורים נינהו, ומשנינן ראוי ליטול ואין לו. ומקשינן והא תניא הרי זה משלם קטן מן הגדול ולגדול מן הקטן, ומשנינן הכא במאי עסיקינן בדתפס. הנה בררנו מזה שפטור אף מדמי שעורים ושהתפיסה מועלת לו. ומסתברא שאע"פ שהעדים מעידים על השעורים, פטור אף מדמי שעורים, וטעמא דמילתא שכבר הודה שאינו חייב לו שעורים והודאת בעל דין כמאה עדים דאמי, וכדלעיל, והנה הוא כמכחיש עדיו. וראיתנו בזה, דהא קא מקשו [ב"ק ל"ה ע"ב] על משנת היו שנים אחד גדול וכו', אמאי חטים ושעורים נינהו, והתם בדאיכא סהדי דחד מניהו אזיק קא מיירי, דאי בדליכא סהדי כלל, כיון דקיימא לן דפלגא נזקא קנסא, הוה ליה כמודה בקנס ופטור, אלא ודאי דאיכא סהדי דחד אזיק ולא ידעי הי מיניהו קא מיירי, ואעפ"כ דאית לן למימר מקטן מיהא ליחייב, דינינן המוציא מחבירו עליו הראיה, משום דאמרינן הודאת בעל דין שהודה דלאו קטן אזיק, אע"פ שיש עדים דקטן מיהא אזיק פטור, והא נמי דכותה דינינן. וכתב הר"א בר"ד ז"ל שלא אמרו פטור משעורים אלא כשאומר הנתבע אחר שהודה בשעורים, אין לך אצלי לא חטים ולא שעורים ומצחק הייתי בך, אבל אם עמד בשעורים חייב בשעורים. אלה הם דבריו. ומסתברא כההיא דלעיל שהוא כמודה שאין לו עליו שעורים, וההיא דגיטין [מ' ע"ב] מוכח הכי, [כדלעיל].
וצריכין אנו לברר אם טוענו מנה מלוה והוא משיבו חמשים יש לך בידי משום פקדון, או שתבעו מנה מלוה ומנה פקדון והודה לו באחד מהם, אם יקרא מודה מקצת. והא מילתא איכא פלוגתא בין הראשונים, דאיכא מאן דאמר דהוה ליה כטענו חטים והודה לו בשעורים, שהוא פטור. וקא מייתו ראיה מההיא דקתני בבא מציעא פרק השואל [צ"ז ע"ב] זה אומר שאולה וזה אומר שכורה, ישבע ששכורה מתה ופטור. ושילינן בגמרא [צ"ח ע"ב] אמאי ישבע, מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. ומתרצינן מאי ישבע דקתני, על ידי גלגול. אלמא דכל היכא דתרי גוני חיובי נינהו, דהא מלוה חייב באונסין ופקדון פטור, והוה ליה כשכורה ושאולה דלא מקריאן מודה מקצת. ואפילו תובע אותו מנה הלואה ומנה פקדון והוא מודה לו באחד מהן לא מיחייב כלל כדין שאר מודה מקצת. וכל שכן אם הוא תובע לו מלוה בלבד והוא משיב לו פקדון, דהוי כחטים והודה לו בשעורים שהוא פטור. גם יש להם ראיה אחרת מההיא דקתני בהמניח את הכד [ב"ק ל"ה ע"ב] היו מזיקין שנים אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר מועד הזיק וחייב אתה לשלם כל הנזק של מאה דנרין שהיה שוה שור שלי. וזה אומר תם הזיק והוא חצי נזק, ואיני חייב לך אלא חמשים דינרין, המוציא מחבירו עליו הראיה. הא לא מיתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק, והוא חצי נזק, ואמאי חטים ושעורים נינהו. ואוקימנא ראוי ליטול ואין לו. אלמא אע"ג דאיהו קא תבע ליה דמיחייב ליה על דרך היזק מועד וזה מודה שאין חייב לו מאותו צד אלא מצד נזק התם, לא מיקרי מודה מקצת, הכי נמי במלוה ופקדון נימא דתרי גוני נינהו ולא מקרי מודה מקצת. גם מביאים ראיה מההיא דקתני בכתובות פרק האשה שנתארמלה או נתגרשה [ט"ו ע"ב] היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים וכו'. וטעמא דאיכא עדים, הא ליכא עדים בעל מהימן ושקלא מיהא מנה ואינו נשבע, דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו קרינן ליה, ולפיכך פטור משבועת התורה. גם מביאים ראיה מההיא דקאמר בכתובות פרק אע"פ [נ"ד ע"ב] תנאי כתובה ככתובה דאמי, לפוגמת ולתובעת. פירוש, תבעה העיקר בלא תוספת, אבדה מזונותיה, מפני שתוספת חוב אחר הוא, ואע"פ ששניהם בשטר אחד חלוקין זה מזה. ומכאן יש ראיה שמלוה ופקדון והודה באחד מהן שאינו מודה מקצת [הוא], לפי שהן שתי טענות, ואנן מודה מקצת של טענה אחת אנו אומרים, אבל לא אמרינן מודה אחת משתי הטענות, ומלוה ופקדון שתי טענות נינהו, שאין חיובו של זה כחיובו של זה, שהמלוה אינו יכול להפטר ממנה אלא בפרעון או במחילה, ופקדון נפטר ממנו באונס. והנה העיקר והתוספת מפני שהן חלוקין במקצת דיניהן, שהרי יש מקומות שגובה תוספת ואינה גובה עיקר, כגון ממאנת וחברותיה [כתובות ק"א ע"א], ויש מקומות שגובה עיקר ואינה גובה תוספת, כגון מקום שאין כותבין כתובה, ומפני זה חשב אותם כשתי טענות, כל שכן מלוה ופקדון שנדון שהן שתי טענות חלוקות, שאין פטורו של זה דומה לפטורו של זה, והתורה אמרה כי הוא זה, עד שיודה מזה, אם מלוה מלוה, אם פקדון פקדון.
ואנו נראה לנו כמה שפסק ה"ר משה ז"ל [טוען פי"ג הי"ד] שאם טענו מלוה והוא הודה חמשים משום פקדון או משום נזק וכיוצא בו, שהוא מודה מקצת וישבע, שהרי טענו שהוא חייב לו מאה והוא הודה שהוא חייב חמשים, ומה לי אם נתחייב לו משום הלואה או משום נזק. והעיד שכן הורו רבותיו, ולזה דעתו נוטה. וכל הראיות שכתבנו למעלה לדעת הפוטר נוכל לדחותן, דלא קשו לן מידי. דההיא דהשואל שהקשה בגמרא ואמאי מה שטענו לא הודה לו, לאו למימרא דכי האי גונא יקרא מה שטענו לא הודה לו, אלא בא לומר שאפילו לטענו חטים והודה לו בשעורים לא דמי, דהא לא מודה ליה ולא מידי, שהרי אומר שכורה היתה ומתה ופטור אני מהכל, והלכך אין כאן הודאה כלל, הא אם היה שם הודאה כלל, ממין הטענה קרינן ליה כענין זה. וכן פרשו המפרשים דבר זה. גם ההיא ראיה דבבא קמא דמועד ותם דין הוא דקרינן ליה מה שטענו לא הודה לו, שהרי תם אין משלם אלא מגופו ומועד משלם מעליה שבנכסיו, והלכך הוא תבעו מצד מועד ומכניס כל נכסיו בחוב אצלו, וזה אומר לו איני חייב לך כלום, לא אני ולא נכסי, דתם הזיק נכסיך והוא משתלם מגופו, ואין לך עלי כלום, ומשום הכי הוה ליה כטוענו חטים והודה לו בשעורים ופטור, אבל הלואה ופקדון לאו כי האי גונא הוא, דמכל מקום חיובא עליה רמיא ומודה מקצת קרינן ליה. גם ההיא דכתובות ליתה ראיה, דכי פטרינן ליה משבועת מודה מקצת לאו מטעמא דמה שטענו לא הודה לו, אלא מטעם המפורש בירושלמי [כתובות רפ"ב], דגרסינן התם, כולי עלמא ידעי דמנה אית לה. הלכך הוה ליה כאומר לחבירו מנה לי בידך, אין לך בידי כלום, שהוא פטור. גם הראיה שהביא מתוספת ועיקר, שקראו אותן שתי טענות, לאו משום שתי טענות נגעו בה אלא משום דאפילו יהו נחשבין כטענה אחת, הא איכא מאן דסבירא ליה דתובעת מקצת כתובתה אבדה מזונותיה, ולא דמי למוכרת מקצת כתובתה [כתובות צ"ז ע"ב] שלא אבדה מזונותיה, דאם כן דכי הדדי נינהו אדמפלגי במוכרת מקצת, לפלגי בתובעת וכ"ש מוכרת, אלא לאו שמע מינה דלאו כי הדדי נינהו.
ובתשובה לקמאי מי שתבעוהו מנה והודה חמשים, וכשבא לישבע שבועת התורה טען בפני ב"ד אביא מאה דנרין שתבע לי בעל דיני וישבע הוא היסת תחלה שמנה הלוני, ואני אין רצוני להשבע אלא אשלם, ומהסת לא יפטר, שבריא לי שלא כדין הוא תובע לי החמשים אחרים. וזה אומר לא אשבע עד שיפרעני מהם, ולטענתי יש להזקק תחלה, ואחר כך אם תובעני אשבע לו. שהדין עם הנתבע וכופין אותו לישבע הסת, ואין בזה משום אין נזקקין אלא לתובע תחלה [ב"ק מ"ו ע"ב], דהתם מיירי כשתובעו הנתבע לתובע בתביעה אחרת, אבל כאן חדא תביעה וחד דינא הוא, דהא קאמר דשלא כדין תובע הימנו החמשים. וזה אינו נראה, כי מאחר שהוא נפטר בשבועתו, אם לא רצה לישבע ודאי ישלם, שהרי התובע יאמר לו איני זז מדין תורה אלא השבע או תן לי. אך אם רצה להחרים סתם על מי שטוען עליו דבר שאינו כן, ונותן, ואחר שישלם ויתנם לידו אם רוצה להשביעו היסת ובא עליו בטענת בריא שנטל ממנו ממון שלא כדין, הרשות בידו, אבל קודם שימסרם בידו אין לו להשביעו כלל.
והיכא דתרי בעלי דינין תובעין זה לזה בתביעות הרבה, חטים ושעורים ומעות, ומודים זה לזה במקצת טענותיהם, זה הודה לו דינרין וכפר בשאר, וזה הודה לו במדת חטים וכפר לו בשאר, אי חשבינן להו מודה מקצת זה לזה, מי אמרינן כיון דלטענתיהו דכל חד וחד לא פש ליה גבי חבריה מאי דתבע ליה, מאי דאודי ליה לאו הודאה היא, או דילמא כיון דעל מאי דתבעיה אודי ליה מקצת ולא טען בבי דינא תפיסנא ליה במאי דתבענא ליה, אלא אמר הריני מזומן לפרוע לו, מודה מקצת הוא. ובזה נשאל הראב"ד ז"ל והשיב דמסתברא שהשני פטור משבועה חמורה אם הודאתו שוה כמה שהודה הראשון, דהוה ליה כהילך. אבל אם בהודאת השני יותר ממה שהודה הראשון, השני נמי חייב שבועה חמורה, מאחר שלא אמר בשעת ההודאה, זה שאני מודה לך שנשאר לך בידי איני מחזיק בו אלא מפני שיש לי בידך כך וכך, דכיון דבשעת הודאה הודה כדרך כל מודה מקצת, חייב שבועת התורה. ודומה לו מה שכתב הרב ר' יוסף הלוי זצ"ל [שבועות מ' ע"ב] בטוענו חטים וקדם והודה לו בשעורים, ואיכא למילף מדבריו דעיקר מודה מקצת אינה אלא בשעת הטענה. הילכך זה הדין ששאלתם מאחר שלא השיב לו איני חייב לך כלום שהרי יש בידך משלי חמשים דינרין, ונמצא שפרעת מן הכל, מאחר שלא השיב כן מודה מקצת הטענה הוא וחייב שבועה, ע"כ.
<h2>דף לו.</h2>
ובענין התפיסה יש לנו לברר אם נפרש תפיסה לאחר טענתם בב"ד ונגמר הדין שאחר כך יועיל לו תפיסתו של שעורים, או אם נאמר שצריך שיהיה תופס בידו ועומד בשעה שהודה לו השעורים. ועל זה כתבו בתוספות נראה לפרש בתפס מקודם. ולדבריהם משמע שתפיסה זו משונה משאר תפיסות, דהאי תפיסה מיירי שתפס כבר בשעה שהודה לו שעורים, ומפני שהיו השעורים ביד התובע אע"ג דאיכא עדים וראה בתפיסת השעורים לא מפסיד משום טעמא דהודאת בעל דין, שאע"פ שאמרנו דהוי כאלו הודה לו שאין לו בידו שעורים, כיון דתפס יועיל לו תפיסתו. ופר"ש ז"ל כך הוא, דאי תפס אם קדם הניזק ותפס בשור. משמע שאם היה ביד המזיק קודם טענותיהם בבית דין, תו לא מהניא תפיסת הניזק. והטעם שהתפיסה משוי לה כאלו תבעו שעורים, אבל אי תפס לאחר טענותיהם לא מהניא מידי, דלא מהני אלא היכא שתפס הניזק בשעה שטוענין עליו. ובודאי בדתפס בעדים וראה, ואפילו הכי מהניא ליה תפיסתו, והטעם שהתפיסה משויא להודאת המזיק הודאה על תביעת התובע. וכך שלח לי דעתו ה"ר נתן בר' מאיר ז"ל בשערי התפיסה אשר חבר.
<h2>דף מו:</h2>
וצריכין אנו לברר אם טוענו מנה מלוה והוא משיבו חמשים יש לך בידי משום פקדון, או שתבעו מנה מלוה ומנה פקדון והודה לו באחד מהם, אם יקרא מודה מקצת. והא מילתא איכא פלוגתא בין הראשונים, דאיכא מאן דאמר דהוה ליה כטענו חטים והודה לו בשעורים, שהוא פטור. וקא מייתו ראיה מההיא דקתני בבא מציעא פרק השואל [צ"ז ע"ב] זה אומר שאולה וזה אומר שכורה, ישבע ששכורה מתה ופטור. ושילינן בגמרא [צ"ח ע"ב] אמאי ישבע, מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. ומתרצינן מאי ישבע דקתני, על ידי גלגול. אלמא דכל היכא דתרי גוני חיובי נינהו, דהא מלוה חייב באונסין ופקדון פטור, והוה ליה כשכורה ושאולה דלא מקריאן מודה מקצת. ואפילו תובע אותו מנה הלואה ומנה פקדון והוא מודה לו באחד מהן לא מיחייב כלל כדין שאר מודה מקצת. וכל שכן אם הוא תובע לו מלוה בלבד והוא משיב לו פקדון, דהוי כחטים והודה לו בשעורים שהוא פטור. גם יש להם ראיה אחרת מההיא דקתני בהמניח את הכד [ב"ק ל"ה ע"ב] היו מזיקין שנים אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר מועד הזיק וחייב אתה לשלם כל הנזק של מאה דנרין שהיה שוה שור שלי. וזה אומר תם הזיק והוא חצי נזק, ואיני חייב לך אלא חמשים דינרין, המוציא מחבירו עליו הראיה. הא לא מיתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק, והוא חצי נזק, ואמאי חטים ושעורים נינהו. ואוקימנא ראוי ליטול ואין לו. אלמא אע"ג דאיהו קא תבע ליה דמיחייב ליה על דרך היזק מועד וזה מודה שאין חייב לו מאותו צד אלא מצד נזק התם, לא מיקרי מודה מקצת, הכי נמי במלוה ופקדון נימא דתרי גוני נינהו ולא מקרי מודה מקצת. גם מביאים ראיה מההיא דקתני בכתובות פרק האשה שנתארמלה או נתגרשה [ט"ו ע"ב] היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים וכו'. וטעמא דאיכא עדים, הא ליכא עדים בעל מהימן ושקלא מיהא מנה ואינו נשבע, דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו קרינן ליה, ולפיכך פטור משבועת התורה. גם מביאים ראיה מההיא דקאמר בכתובות פרק אע"פ [נ"ד ע"ב] תנאי כתובה ככתובה דאמי, לפוגמת ולתובעת. פירוש, תבעה העיקר בלא תוספת, אבדה מזונותיה, מפני שתוספת חוב אחר הוא, ואע"פ ששניהם בשטר אחד חלוקין זה מזה. ומכאן יש ראיה שמלוה ופקדון והודה באחד מהן שאינו מודה מקצת [הוא], לפי שהן שתי טענות, ואנן מודה מקצת של טענה אחת אנו אומרים, אבל לא אמרינן מודה אחת משתי הטענות, ומלוה ופקדון שתי טענות נינהו, שאין חיובו של זה כחיובו של זה, שהמלוה אינו יכול להפטר ממנה אלא בפרעון או במחילה, ופקדון נפטר ממנו באונס. והנה העיקר והתוספת מפני שהן חלוקין במקצת דיניהן, שהרי יש מקומות שגובה תוספת ואינה גובה עיקר, כגון ממאנת וחברותיה [כתובות ק"א ע"א], ויש מקומות שגובה עיקר ואינה גובה תוספת, כגון מקום שאין כותבין כתובה, ומפני זה חשב אותם כשתי טענות, כל שכן מלוה ופקדון שנדון שהן שתי טענות חלוקות, שאין פטורו של זה דומה לפטורו של זה, והתורה אמרה כי הוא זה, עד שיודה מזה, אם מלוה מלוה, אם פקדון פקדון.
ואנו נראה לנו כמה שפסק ה"ר משה ז"ל [טוען פי"ג הי"ד] שאם טענו מלוה והוא הודה חמשים משום פקדון או משום נזק וכיוצא בו, שהוא מודה מקצת וישבע, שהרי טענו שהוא חייב לו מאה והוא הודה שהוא חייב חמשים, ומה לי אם נתחייב לו משום הלואה או משום נזק. והעיד שכן הורו רבותיו, ולזה דעתו נוטה. וכל הראיות שכתבנו למעלה לדעת הפוטר נוכל לדחותן, דלא קשו לן מידי. דההיא דהשואל שהקשה בגמרא ואמאי מה שטענו לא הודה לו, לאו למימרא דכי האי גונא יקרא מה שטענו לא הודה לו, אלא בא לומר שאפילו לטענו חטים והודה לו בשעורים לא דמי, דהא לא מודה ליה ולא מידי, שהרי אומר שכורה היתה ומתה ופטור אני מהכל, והלכך אין כאן הודאה כלל, הא אם היה שם הודאה כלל, ממין הטענה קרינן ליה כענין זה. וכן פרשו המפרשים דבר זה. גם ההיא ראיה דבבא קמא דמועד ותם דין הוא דקרינן ליה מה שטענו לא הודה לו, שהרי תם אין משלם אלא מגופו ומועד משלם מעליה שבנכסיו, והלכך הוא תבעו מצד מועד ומכניס כל נכסיו בחוב אצלו, וזה אומר לו איני חייב לך כלום, לא אני ולא נכסי, דתם הזיק נכסיך והוא משתלם מגופו, ואין לך עלי כלום, ומשום הכי הוה ליה כטוענו חטים והודה לו בשעורים ופטור, אבל הלואה ופקדון לאו כי האי גונא הוא, דמכל מקום חיובא עליה רמיא ומודה מקצת קרינן ליה. גם ההיא דכתובות ליתה ראיה, דכי פטרינן ליה משבועת מודה מקצת לאו מטעמא דמה שטענו לא הודה לו, אלא מטעם המפורש בירושלמי [כתובות רפ"ב], דגרסינן התם, כולי עלמא ידעי דמנה אית לה. הלכך הוה ליה כאומר לחבירו מנה לי בידך, אין לך בידי כלום, שהוא פטור. גם הראיה שהביא מתוספת ועיקר, שקראו אותן שתי טענות, לאו משום שתי טענות נגעו בה אלא משום דאפילו יהו נחשבין כטענה אחת, הא איכא מאן דסבירא ליה דתובעת מקצת כתובתה אבדה מזונותיה, ולא דמי למוכרת מקצת כתובתה [כתובות צ"ז ע"ב] שלא אבדה מזונותיה, דאם כן דכי הדדי נינהו אדמפלגי במוכרת מקצת, לפלגי בתובעת וכ"ש מוכרת, אלא לאו שמע מינה דלאו כי הדדי נינהו.
ובתשובה לקמאי מי שתבעוהו מנה והודה חמשים, וכשבא לישבע שבועת התורה טען בפני ב"ד אביא מאה דנרין שתבע לי בעל דיני וישבע הוא היסת תחלה שמנה הלוני, ואני אין רצוני להשבע אלא אשלם, ומהסת לא יפטר, שבריא לי שלא כדין הוא תובע לי החמשים אחרים. וזה אומר לא אשבע עד שיפרעני מהם, ולטענתי יש להזקק תחלה, ואחר כך אם תובעני אשבע לו. שהדין עם הנתבע וכופין אותו לישבע הסת, ואין בזה משום אין נזקקין אלא לתובע תחלה [ב"ק מ"ו ע"ב], דהתם מיירי כשתובעו הנתבע לתובע בתביעה אחרת, אבל כאן חדא תביעה וחד דינא הוא, דהא קאמר דשלא כדין תובע הימנו החמשים. וזה אינו נראה, כי מאחר שהוא נפטר בשבועתו, אם לא רצה לישבע ודאי ישלם, שהרי התובע יאמר לו איני זז מדין תורה אלא השבע או תן לי. אך אם רצה להחרים סתם על מי שטוען עליו דבר שאינו כן, ונותן, ואחר שישלם ויתנם לידו אם רוצה להשביעו היסת ובא עליו בטענת בריא שנטל ממנו ממון שלא כדין, הרשות בידו, אבל קודם שימסרם בידו אין לו להשביעו כלל.
והיכא דתרי בעלי דינין תובעין זה לזה בתביעות הרבה, חטים ושעורים ומעות, ומודים זה לזה במקצת טענותיהם, זה הודה לו דינרין וכפר בשאר, וזה הודה לו במדת חטים וכפר לו בשאר, אי חשבינן להו מודה מקצת זה לזה, מי אמרינן כיון דלטענתיהו דכל חד וחד לא פש ליה גבי חבריה מאי דתבע ליה, מאי דאודי ליה לאו הודאה היא, או דילמא כיון דעל מאי דתבעיה אודי ליה מקצת ולא טען בבי דינא תפיסנא ליה במאי דתבענא ליה, אלא אמר הריני מזומן לפרוע לו, מודה מקצת הוא. ובזה נשאל הראב"ד ז"ל והשיב דמסתברא שהשני פטור משבועה חמורה אם הודאתו שוה כמה שהודה הראשון, דהוה ליה כהילך. אבל אם בהודאת השני יותר ממה שהודה הראשון, השני נמי חייב שבועה חמורה, מאחר שלא אמר בשעת ההודאה, זה שאני מודה לך שנשאר לך בידי איני מחזיק בו אלא מפני שיש לי בידך כך וכך, דכיון דבשעת הודאה הודה כדרך כל מודה מקצת, חייב שבועת התורה. ודומה לו מה שכתב הרב ר' יוסף הלוי זצ"ל [שבועות מ' ע"ב] בטוענו חטים וקדם והודה לו בשעורים, ואיכא למילף מדבריו דעיקר מודה מקצת אינה אלא בשעת הטענה. הילכך זה הדין ששאלתם מאחר שלא השיב לו איני חייב לך כלום שהרי יש בידך משלי חמשים דינרין, ונמצא שפרעת מן הכל, מאחר שלא השיב כן מודה מקצת הטענה הוא וחייב שבועה, ע"כ.
<h2>דף קה:</h2>
וענין הילך יש לפרשו אם צריך לתת לו מה שאומר ממנו הילך מיד ליד בפני הבית דין, או אם די לו במשכון, או אם מספיק אם הם בתיבתו שיכול לומר לו בא וקחם משם. ובזה דעת ה"ר זרחיה ז"ל דהילך נקרא אע"ג דקאי באגמא. ודייק לה מההיא דשלש פרות [ב"מ ה' ע"א], דקאמר וחדא מתה לה בפשיעה ובעינא לשלומי לך, דלאו הילך הוא. הא איתה ולא מתה אע"ג דאצטריך לאיתויי מאגמא, כמאן דתפיס ליה אידך דמי והילך נקרא. השיבו הר"א ז"ל כי דברי תרדא שכח, דאמרינן בהגוזל [ב"ק ק"ה ע"ב] כי תניא ההיא דפטור בדאמר ליה הילך, כי קאמינא דחייב דקיימא באגם דאיכא למימר אלו מגניב. אלמא דלא קרי הילך אלא אם כן נתן מיד ליד. ועוד הקשה עליו מיהא דאמרינן [שבועות מ"ב ע"ב] בית שהוא מלא פירות מסרתי לך וכו' מה שהנחת אתה נוטל, פטור. ואמרינן עלה, טעמא דאמר ליה בית סתם שאינו טוענו דבר שבמדה, אבל כשטוען בית זה עד הזיז דידיע טענתו חייב שבועה, דמודה מקצת הוא, ולדבריו הואיל ואיתנהו להנהו פירי [בעין] הילך הוא. אלמא דהילך לא מקרי אלא כשנותנו מידו לידו. השיבו הרב ז"ל דהכא במאי עסקינן שהרקיבו הפירות בפשיעה, דמחייב לשלומי דמיהון, דלאו הילך הוא. השיבו הרב ז"ל תינח בית מלא פירות, כים מלא מעות מאי איכא למימר, דהא ליכא שיכות דהרקבה גביהו. והאריכו בזה בספר הריבות. וכתב הרב בעל התוספות, הספרים שגרסתן [ב"מ ד' ע"א] כיון דקא מודה ליה בגויהו כמאן דנקיט להו דאמי. זאת הגירסא היא בפקדון שלא ניתן להוצאה והוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא, כמו שפר"ש ז"ל שלשון הילך שלא הוציאם ועדיין הם בעין, כלומר שלך הם בכל מקום שהם. ובספרים דגרסי כמאן דנקיט להו מלוה [דמי, צריך לפרש שעתה כשאומר לו הילך, פורע לו כלו מידו לידו, והוי כמאן דנקט להו מלוה] מעיקרא קודם שהודה הלוה אותם, והוה ליה כמי שלא הודה לו כלום, ע"כ. גם הרב ר' משה ז"ל בספרו, לשון נתנו מיד נקט.
<h2>דף קו:</h2>
גרסינן בבא קמא פרק הגוזל אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת. מאי טעמא דאמר קרא כי הוא זה. ופליגא דר' חייא בר' יוסי דאמר ר' חייא בר' יוסי ערוב פרשיות כתוב כאן, וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב, ומאי שנא מלוה כדרבא דאמר רבא מפני מה אמרה תורה מקצת הטענה ישבע, חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכוליה בעי דליכפריה והאי דאודי לה במקצת משום דאין אדם מעיז הוא, ובכוליה בעי דלודי ליה והאי דלא אודי ליה סבר אי מודינא ליה בכוליה תבע לי בכוליה ואשתמוטי קא משתמיט ליה, סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה, הלכך רמא [רחמנא] שבועה עלויה כי היכי דלודי ליה. ופסק הרב כר' חייא בר יוסף. מכאן למדנו שמודה במקצת בחוב על פה בטענת הלואה בלא הילך חייב שבועת התורה, ובטענת פקדון אפילו כופר בכל חייב שבועת התורה. וכן דעת ה"ר משה ז"ל [שכירות פ"ב הי"א] שפסק שאין אחד מן השומרין צריך להודייה במקצת, הא כיצד, הפקיד כלים אצל חבירו וטען שנגנבו נשבע ונפטר, אבל אם אמר לו הפקדתיך והוא אומר לא הפקדתני או החזרתיו לך ונסתלקה שמירתך מעלי, הנתבע נשבע היסת ונפטר, [ע"כ]. ואית דאמרי דאף בפקדון צריך הודאה במקצת. והרבה הארכתי בזה בפרק הגוזל בספרי הנקרא זכרונות.
